אדוה מגל כהן מתגוררת בירושלים, בוגרת לימודי קולנוע, חוקרת את ראשית התיעוד הקולנועי על ירושלים, יוצרת ומרצה. אצרה את תערוכת הקולנוע ״סינמה ירושלים״
העוסקת בראשית המבע הקולנועי על העיר ירושלים. כתבה ופירסמה על התפר בין קולנוע להיסטוריה בכתבי העת ״סגולה״, ״עת-מול״. הוציאה שני ממוארים: ״אשה יושבת וכותבת״ ו״מולנו נראה הכרמל״.
שיריה התפרסמו בכתבי עת שונים , בינהם: ״כרמל״, ״הליקון״, ״הו״, ״עתון 77״, ״המוסך״, ״סלונט״, ״משיב הרוח״, ״סלון הדחויים״, אנתולוגיה ״תערובת שתילה״ (פרס כליל לאקופואטיקה), וכן במוספים הסיפרותיים בעיתונות: ״ידיעות אחרונות״, ״הארץ״, ״מקור ראשון״.
שירה ״מאסף״ זכה במקום ראשון בתחרות ״מילה במקום״ (ירושלים) מבית ״הליקון״.
ספר שיריה הראשון ״כל הקיץ חיפשתי את נוצת העורבני״ יצא בהוצאת ״עיתון 77״ בעריכת ליאת קפלן, 2022.
ספרה השני: ״בַּכֹּל מבקשת סימנים״, יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד , ריתמוס סידרה לשירה,
בעריכת ארז שוייצר, 2026.

אדוה מגל כהן

אַחַר כָּךְ שַׁבְנוּ לְבַת-יָם. תָּמִיד בַּחֹשֶׁךְ, תָּמִיד מִרְפָּסוֹת פְּתוּחוֹת
אֲנָשִׁים שְׁעוּנִים עַל מַעֲקִים הִבִּיטוּ בִּמְכוֹנִיּוֹת חוֹלְפוֹת, הִבִּיטוּ בָּנוּ.
וִילוֹנוֹת מְסֻלְסָלִים בְּצִבְעִי אַרְגָּמָן נִתְלוּ עַל קַרְנִיזִים,
שַׁנְדֵּלִירִים הִשְׁתַּלְשְׁלוּ מִתִּקְרוֹת שִׁכּוּן נְמוּכוֹת,
מִרְפָּסוֹת גָּלְשׁוּ כְּגַלִּים לָרְחוֹב שֶׁשָּׁב לְאָחוֹר לְתוֹכָן.
מַמָּשׁ לִפְנֵי הַפְּנִיָּה לַחֲנִיָּה, בַּבַּיִת שֶׁל אֹרֶן, קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מֵעַל הַמַּכֹּלֶת,
אַלְפִּים שְׁוֵיצָרִיִּים יְפֵיפִיִּים כִּסּוּ אֶת רֹחַב קִיר הַסָּלוֹן בְּטַפֵּט גָּדוֹל.
אַבָּא שֶׁל אֹרֶן אִבֵּד רֶגֶל בְּיוֹם כִּפּוּר, אֹרֶן הִכָּה אוֹתָנוּ בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת,
אִמָּא אָמְרָה שֶׁטַּפֵּט זֶה זְוָעָה וְלֹא נוֹתֵן לַקִּיר לִנְשֹׁם.
[אלפּים שווצריים׳, עמ׳ 62]


שירים, 132 עמודים
כתיבה וצילום - אדוה מגל כהן
עריכה - ליאת קפלן
הוצאה לאור - עיתון 77
מסדק מרצפת
בְּאֵזוֹר הַתַּעֲשִׂיָּה, דִּינָמוֹמֶטֶר, מוּסַכִּים, אוּלַמּוֹת שִׂמְחָה,
כִּכְּרוֹת דֶּשֶׁא סִינְטֵטִי, מַחְסָנִים מְגֻבָּבִים, צְרִיפִים
מְאֻלְתָּרִים, צוֹפָרִים מַרְעִידִים, שְׁלָטִים מִתְנַפְּלִים
מִכָּל עֵבֶר, רָאִיתִי חַרְצִית. לְיַד עַמּוּד חַשְׁמַל, בּוֹקַעַת
זְקוּפָה מִסֶּדֶק מִרְצֶפֶת, עַזָּה צַהֲבוּתָהּ, נִרְעֶדֶת בָּרוּחַ.
"פְּגִיעָה בָּשׁאסִי״ הִסְבִּיר לִי בּוֹחֵן הָרֶכֶב, "עָבַר תְּאוּנָה" פָּסַק.
שִׁלַּמְתִּי עַל בְּדִיקָה לְאוֹטוֹ שֶׁלֹּא קָנִיתִי וְחָזַרְתִּי הַבַּיְתָה
מוּבֶסֶת. מֵאָז עָבְרוּ כִּמְעַט חַיִּים שְׁלֵמִים. יָלַדְתִּי
וְקָבַרְתִּי, הַבֵּן יָצָא לַמִּלְחָמָה, הִרְחַקְתִּי וְחָזַרְתִּי,
מַתַּתִּי וְנוֹלַדְתִּי. עַכְשָׁו חַרְצִית בְּסֶדֶק מִרְצֶפֶת
לְיַד עַמּוּד חַשְׁמַל, זְקוּפָה וְנִרְעֶדֶת אִתִּי.
״זקופה ונרעדת אתי״; ״עץ וזמנו החרישי״; ״אחצה את קיר חדרי״;
״רעד לב במים מנוחם״ - שלושת השערים הראשונים של ספר ך הראשון הם מהשירה היפה ביותר שקראתי בשנים האחרונות.
פרופ׳ דרור בורשטיין
"אחד הספרים המוקפדים והמרגשים ביותר שקראתי בשירה...בעיקר בגלל הרגישות האין קץ, הצניעות והויז׳ואל הטקסטואלי ברגעים הכי דיאלקטים שיש בחיים - הר גע השולי שבמקרה יש בו גם הארה גדולה, הרציני שיש בו גם הומור ואירוניה, המוקפד והחמור שיש בו גם שחרור גדול".
בנימין פרידנברג, במאי קולנוע
״ספר מאוד מאוד מעניין...יש בו באמת ניסיון לחקירה אינטימית פנימית שרק שירה יכולה לתת״
יאיר אסולין, סופר, ״כאן תרבות״.
״מפעים לראות את ההתבוננות העמוקה שלך, את הדיוק הציורי והעדינות הרבה, והיכולת לגעת גם בכאב באומץ ובכישרון. אמירה אישית מלאת יופי ומשמעות״.
אילת ליבר, מנהלת מוזיאון מגדל דוד




