בַּכֹּל מבקשת סימנים
בַּכֹּל מבקשת סימנים
כתיבה: אדוה מגל כהן
הוצאת הקיבוץ המאוחד; ריתמוס סידרה לשירה
הספר ראה אור בסיוע: קרן יהושע רבינוביץ׳ לאומנויות, ת״א, בתמיכת משרד התרבות והספורט - מינהל תרבות ובתמיכת המכון לחקר תולדות הציונות של הקרן הקיימת לישראל.
עורך: ארז שוויצר
יוני 2026
ארז שוויצר, עורך הספר:
קולה של המשוררת אדוה מגל כהן נדמה מופנם, מסוגר, אך בליבו פועמות חיוניות, פתיחות ואהבת אדם.
שיריה מתבוננים בעין חדה ועדינה בטבע העירוני, במאורות המלחמה, בתנודות הנפש, וכנגד המולת הזמן היא מצביעה על מרחב צדדי שבו בדידות ואהבה, שבר והתחדשות, ספק והארה מתקיימים בצניעות ובחמלה. במובן מסויים, שירתה חותרת אל הקלאסי; נדמה שהיא מבקשת לומר על הקיום דבר-מה הכרחי, אולי אפילו חשוב, אך לעשות זאת באופן שקט, מדוד, בלתי מתלהם - נאמנה לבחירתה העיקשת ברכות וביופי.
הים שעל המדבר
הַדַּחְפּוֹרִים הַפּוֹרְצִים אֶת גִּבְעַת הַמָּטוֹס
מְבַקְּעִים אֲרֻבֹּת עֵינַי. לְצַד הַכְּבִישׁ הַמָּהִיר
לְגִילֹה מְבֻתָּרִים הַסְּלָעִים, הַזֵּיתִים. הָאֲדָמָה
מְהֻפֶּכֶת בִּכְלִי מַשְׁחִית גָּדוֹל. גָּדוֹל צַעֲרִי.
רַק הַמָּוֶת יִגְאָל אוֹתָנוּ מֵחַמְדָנוּתֵנוּ.
לְיַד הַמִּנְזָר, סַפְסַל הַצַּיָּר עָזוּב וּמֻשְׁחָת,
נִסְתָּרוֹת הַדְּרָכִים הָעַתִּיקוֹת בָּאֲדָמָה.
גַּם אֲנַחְנוּ נִפֹּל, הַטַּחַב יַעֲלֶה בַּכֹּל,
יָשׁוּבוּ הַבָּזִים.
וְאַתָּה, בֶּן אָדָם, קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו
לְאַהֲבָה, וּמִן הַגְּזָעִים הַכְּרוּתִים תָּבוֹא בָּם
רוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם. קַו תָּכֹל עוֹד
יִמָּשֵׁךְ עַד דַּק, עַד הַיָּם שֶׁעַל הַמִּדְבָּר.
_____
הצייר האנגלי ויליאם הולמן האנט (1910-1827)
צייר את נופי מדבר יהודה מספסל ליד מנזר מאר אליאס,
על הדרך מירושלים לבית לחם.
סוד הסימנים
פַּעַם נִסִּיתִי, מִבְּלִי שֶׁיָּדַעְתִּי שֶׁנִּסִּיתִי, לְפַתּוֹת
בָּחוּר בִּקְרִיאַת שִׁיר שֶׁל יְהוּדָה עַמִּיחַי.
עִם שְׁעַת הַחֶסֶד הִצְטָרַפְתִּי אֵלָיו לְתוֹרָנוּת
בַּחֲדַר הַמִּבְצָעִים בַּקָּצֶה שֶׁל הַמִּדְבָּר. עַל
גִּבְעָה חוֹלִית שַׁטְנוּ לְאֹרֶךְ חוֹפִים נֶחְשָׁכִים.
וְאוּלַי הָיָה זֶה עֶרֶב קַיִץ?!
מוּל מַכְשִׁירֵי הַקֶּשֶׁר זָהַר הַסֵּפֶר בְּזָרוּתוֹ.
אֲנִי מְשַׁעֶרֶת (אוּלַי הוּא אָמַר?!) שֶׁזּוֹ הָיְתָה הַפַּעַם
הָרִאשׁוֹנָה שֶׁקָּרָא שִׁירָה (אִם אֲנִי לֹא מַחְשִׁיבָה
אֶת הַסִּדּוּר עִמּוֹ הִתְפַּלֵּל בַּחַגִּים אוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּתוֹת
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בַּשְּׁכוּנָה). בְּסוֹף הַשִּׁיר הִבַּטְתִּי בּוֹ,
בְּסוֹד הַסִּימָנִים, הוּא רַק חִיֵּךְ וּבִמְבוּכָה שָׁתַק,
"זֶה יָפֶה".
בְּשִׁלְהֵי הַחֹרֶף, בִּגְבוּל הַמַּחֲנֶה, בְּסוֹפוֹ שֶׁל שְׁבִיל
הַבֵּטוֹן, נָשַׁקְתִּי לְחַיָּל אַחֵר. מִלּוֹתָיו שֶׁל עַמִּיחַי
נָדְדוּ עִמִּי אֶל פִּיו הַזָּר, אֶל מֵעֵבֶר לַגָּדֵר,
אֶל מֶרְחֲבֵי הַנֶּגֶב הַקֵּרְחִים, הַלַּחִים,
מְגוֹלְלֵי הַסּוֹד, הַבּוֹדְדִים, שֶׁיָּפְיָם יָדוּעַ,
שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ, אֶל אִיֵּי הַשְּׁתִיקָה,
אֶל מִישׁוֹרֵי הָאוֹר הַמִּתְיַגֵּעַ אִתִּי
בְּאֹרֶךְ רוּחַ, אוּלַי בְּצַעַר, בְּגַעְגּוּעַ לְאַהֲבָה.
הקראת השיר סוד הסימנים
*
פֶּרַח מִן הָאֲדֻמִּים, זְקוּף גִּבְעוֹל,
נִכְפָּף מִתּוֹךְ צִנְצֶנֶת זְכוּכִית בְּקִיעָה,
שְׁנַיִם דָּרִים בִּכְפִיפַת מַיִם אַחַת -
יָם בּוֹהֵק עַל שֻׁלְחַן חַדְרִי.
*
קָרָאתִי בָּעִתּוֹן עַל ״אִישׁ טֶבַע״
(לְיֶתֶר דִּיּוּק אָדָם מִתְבּוֹנֵן)
שֶׁאוֹמֵר שֶׁמֵּרֶגַע שֶׁעִקְבָה מֻטְבַּעַת
הַטֶּבַע עָסוּק בְּהַשְׁמָדָתָהּ
(מִלָּה קָשָׁה בָּחַר).
גֶּשֶׁם מוֹחֵק עֲקֵבוֹת
גַּם עֵדֶר הָעִזִּים וְהַחֲרָקִים
וְהָרוּחַ הַמְּאַבֶּקֶת בַּשִּׂיחִים.
בְּכָל יוֹם נִמְחַק הַלּוּחַ
שֶׁעָלָיו יִכָּתֵב הַסִּפּוּר הַבָּא:
הַדֶּרֶךְ הַנֶּחְצֶבֶת בֶּהָרִים הַכְּחֻלִּים,
מִגְדַּל גּוֹרֵד הָעֲנָנִים,
צִפּוֹר חוֹלֶפֶת בְּצִלּוֹ
הַבָּתִּים שֶׁקָּרְסוּ בַּמִּלְחָמָה,
הַשִּׁיר שֶׁנִּכְתַּב בְּעִקְבוֹתֶיהָ.
בַּכֹּל מְבַקֶּשֶׁת סִימָנִים,
וּבְכָל מְבַקֶּשֶׁת אֶת הַנָּהָר.
ספרה החדש מלא ביופי, כאב וחוכמה. כמו קודמו הוא ספר מאד ישראלי, ירושלמי ואישי והשירים בו ממפים ברגישות ובדקות את קווי האורך והרוחב של המרחב הזה שבו אנחנו חיים. שערי הספר נוגעים בנוף, במלחמה, בילדות בת-ימית של שנות השבעים, בפרידות. זהו ספר אלגי, אבל גם חי מאד, בזכות תשומת הלב לפרטים הקטנים ביותר של החושים וההכרה בכוח שיש בהם לחדש ולעורר״.
ליאור שטיינברג, משורר
״...קראתי בספרה החדש והאוהב של אדוה מגל כהן, והתחברתי לגמרי... אלה ימים של דימדומים ובחשכה הכללית צריך להדליק זרקור אישי קטן על מה שיפה ופשוט. גם אם זה ׳סתם׳ קוּר עַכָּבִישׁ בֵּין הַחַלּוֹן לַסִּפְרִיָּה. זו לא בריחה, זו בחירה. לשים גדר גבוהה ודוקרנית בין העלטה שבחוץ, לאור שבפנים״
נמרוד שיין, משורר