בַּכֹּל מבקשת סימנים


בַּכֹּל מבקשת סימנים
כתיבה: אדוה מגל כהן
עורך הספר: ארז שוויצר
יוני 2026
הטקסט שעורך הספר כתב על העטיפה:
קולה של המשוררת אדוה מגל כהן נדמה מופנם, מסוגר, אך בליבו פועמות חיוניות, פתיחות ואהבת אדם.
שיריה מתבוננים בעין חדה ועדינה בטבע העירוני, במאורות המלחמה, בתנודות הנפש, וכנגד המולת הזמן היא מצביעה על מרחב צדדי שבו בדידות ואהבה, שבר והתחדשות, ספק והארה מתקיימים בצניעות ובחמלה. במובן מסויים, שירתה חותרת אל הקלאסי; נדמה שהיא מבקשת לומר על הקיום דבר-מה הכרחי, אולי אפילו חשוב, אך לעשות זאת באופן שקט, מדוד, בלתי מתלהם - נאמנה לבחירתה העיקשת ברכות וביופי.
הים שעל המדבר
הַדַּחְפּוֹרִים הַפּוֹרְצִים אֶת גִּבְעַת הַמָּטוֹס
מְבַקְּעִים אֲרֻבֹּת עֵינַי. לְצַד הַכְּבִישׁ הַמָּהִיר
לְגִילֹה מְבֻתָּרִים הַסְּלָעִים, הַזֵּיתִים. הָאֲדָמָה
מְהֻפֶּכֶת בִּכְלִי מַשְׁחִית גָּדוֹל. גָּדוֹל צַעֲרִי.
רַק הַמָּוֶת יִגְאָל אוֹתָנוּ מֵחַמְדָנוּתֵנוּ.
לְיַד הַמִּנְזָר, סַפְסַל הַצַּיָּר עָזוּב וּמֻשְׁחָת,
נִסְתָּרוֹת הַדְּרָכִים הָעַתִּיקוֹת בָּאֲדָמָה.
גַּם אֲנַחְנוּ נִפֹּל, הַטַּחַב יַעֲלֶה בַּכֹּל,
יָשׁוּבוּ הַבָּזִים.
וְאַתָּה, בֶּן אָדָם, קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו
לְאַהֲבָה, וּמִן הַגְּזָעִים הַכְּרוּתִים תָּבוֹא בָּם
רוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם. קַו תָּכֹל עוֹד
יִמָּשֵׁךְ עַד דַּק, עַד הַיָּם שֶׁעַל הַמִּדְבָּר.
הצייר האנגלי ויליאם הולמן האנט (1910-1827)
צייר את נופי מדבר יהודה מספסל ליד מנזר מאר אליאס,
על הדרך מירושלים לבית לחם.
______
*
פֶּרַח מִן הָאֲדֻמִּים, זְקוּף גִּבְעוֹל,
נִכְפָּף מִתּוֹךְ צִנְצֶנֶת זְכוּכִית בְּקִיעָה,
שְׁנַיִם דָּרִים בִּכְפִיפַת מַיִם אַחַת –
יָם בּוֹהֵק עַל שֻׁלְחַן חַדְרִי.
הספר משווק ע״י הקיבוץ המאוחד
ספרה החדש מלא ביופי, כאב וחוכמה. כמו קודמו הוא ספר מאד ישראלי, ירושלמי ואישי והשירים בו ממפים ברגישות ובדקות את קווי האורך והרוחב של המרחב הזה שבו א נחנו חיים. שערי הספר נוגעים בנוף, במלחמה, בילדות בת-ימית של שנות השבעים, בפרידות. זהו ספר אלגי, אבל גם חי מאד, בזכות תשומת הלב לפרטים הקטנים ביותר של החושים וההכרה בכוח שיש בהם לחדש ולעורר״.
ליאור שטיינברג, משורר
״...קראתי בספרה החדש והאוהב של אדוה מגל כהן, והתחברתי לגמרי... אלה ימים של דימדומים ובחשכה הכללית צריך להדליק זרקור אישי קטן על מה שיפה ופשוט. גם אם זה ׳סתם׳ קוּר עַכָּבִישׁ בֵּין הַחַלּוֹן לַסִּפְרִיָּה. זו לא בריחה, זו בחירה. לשים גדר גבוהה ודוקרנית בין העלטה שבחוץ, לאור שבפנים״
נמרוד שיין, משורר